המומחה מקצץ הכנפיים, או בקיצור ממ"כ.
אנחנו נתקלים בהם מדי פעם לאורך כל חיינו, אלה שמגיעים עם חיוך מתנשא של המבוגר-האחראי ואומרים לך על כל רעיון: “אתה חושב שזה כל כך קל? צריך קודם ל- (השלם את החסר בהרבה דברים מבאסים) ורק אחרי זה, אולי. ויש עוד המון כמוך.”
הם מרחפים סביבנו כל הזמן, הם עובדים בזה. נתקלים תמיד לפחות באחד מהם בכל צעד משמעותי שאתה רוצה לעשות. הוא לא באמת חרד לך, הממ"כ, זה לא כמו דאגה הורית כנה שמא תעשה שטויות. מה שהוא רוצה זה להפגין את מומחיותו ואת הנסיון העשיר שיש לו לעומתך, פעוט מתלהב. אין לו רעיון מעשי איך כן לעשות את זה, כי זה לא תפקידו, זה לא כלול בלימודי הממ"כולוגיה שרכש. אם כן יש לו עצה, זה בדרך כלל משהו מדכא שנועד להמחיש כמה בלתי אפשרית ובלתי כדאית הדרך, ולכן עדיף שתמשיך לשבת ולשחק בחול. הכשרתו כממ"כ נועדה רק למנוע ממך לזוז.
כל פרוייקט שתכניס אליו ממ"כ מיד ייתקע. חוק טבע. אתה מביא מישהו שיעזור על תקן מבין ענין, אבל אותו מעניין להפגין כמה הוא מנוסה, כדי שתאמר לעצמך בהתפעלות "פשששש, איזה אדם מקצועי ומלא ידע כרימון.”
בעקרון אתה אכן רוצה להיעזר בהם, במומחים המנוסים, כי עצותיהם חשובות. אבל אין לך דרך לדעת מראש מי ממ"כ ומי לא, עד שהוא מקשיב לדבריך בהבעה ספקנית, מתרווח בכיסא ואומר "תראה...” משפטים שמתחילים ב"תראה" לא יכולים להמשיך טוב. אופס, ממ"כ.
לפני עשר שנים כתבתי ספר ילדים, סתם התחלתי לכתוב כי היה לי רעיון, לא התייעצתי עם אף אחד "מה הולך היום בשוק" ואיך נכון לכתוב, כי למזלי זה לא עלה בדעתי. כתבתי. הלכתי להוצאת ספרים, הצעתי להם והם אהבו ופירסמו אותו. עד היום זה בעיניי הדבר הכי כייפי ומספק שעשיתי, בלי ממ"כים שיגידו לי כמה בלתי אפשרי להוציא היום ספר, שאף אחד לא יסתכל עליי, שזה לא רווחי ולא מעשי. שלחתי מקלדתי על פני המים. לעבודה כתסריטאי הגעתי אחרי שבמשך שנים עשיתי שטויות, שכללו עבודה כמפעיל מחשב בבנק. מה לי ולזה. התחלתי לכתוב והשאר זרם. לתסריטאים מתחילים שמתייעצים איתי ואומרים בפנים מודאגות: “אמרו לי שזו דרך ארוכה ויש תחרות קשה", אני עונה: לא יודע אם ארוכה או קצרה, אל תתייעץ עם מי שאמר לך שזה נורא קשה, כי את זה אומרים על כל דבר. יש מקום לכולם, תתחיל לכתוב, יהיה בסדר. אם אתה טוב ואם זה מה שאתה אמור לעשות, אז זה מה שיקרה.
לפעמים אנחנו מגלים את זה דרך הישבן, במצבי מצוקה. כאשר אנחנו נופלים למים וחייבים לשחות, ואין בסביבה מישהו שמרחף למעלה עם מסוק וצועק "אתה חושב שזה כל כך קל?!”. קל או לא, אתה חייב לשחות או למות. אני חושב שזו הסיבה שלכל כך הרבה עשירים יש סיפורים על בית עני והתחלה מאפס. כשאין לך מה להפסיד אתה הולך קדימה, מה תעשה. מזל, באמת, שכאשר התחלנו ללכת לא היה בסביבה איזה ממ"כ שיגיד לנו בתינוקית שוטפת "חה חה, אתה חושב שזה כל כך קל? צריך קודם ללמוד הליכולוגיה באוניברסיטה, לעבוד שנתיים כעוזר-הולך אם מישהו בכלל יסכים להסתכל עליך, לקבל רשיון הליכה עירוני ואישור ממשלתי – אל תשאל, זה לוקח שנה לפחות ורק אם יש לך פרוטקציה וזה מה-זה מסובך. ובכלל היום שוק ההליכה כבר רווי. עזוב, רד מזה.”
סע, תתקדם, לך מסביב, תמשיך, השמיים לא ייפלו ואף אחד לא יאכל אותך. יהיה בסדר. לשבת ולפנטז לא יביא תוצאות יותר טובות. הקשב להגיון הפנימי, הקשב לעצות חשובות ולא לממ"כים, ודע להבדיל ביניהם.
והעיקר – אל תהפוך בעצמך לממ"כ.
אנחנו נתקלים בהם מדי פעם לאורך כל חיינו, אלה שמגיעים עם חיוך מתנשא של המבוגר-האחראי ואומרים לך על כל רעיון: “אתה חושב שזה כל כך קל? צריך קודם ל- (השלם את החסר בהרבה דברים מבאסים) ורק אחרי זה, אולי. ויש עוד המון כמוך.”
הם מרחפים סביבנו כל הזמן, הם עובדים בזה. נתקלים תמיד לפחות באחד מהם בכל צעד משמעותי שאתה רוצה לעשות. הוא לא באמת חרד לך, הממ"כ, זה לא כמו דאגה הורית כנה שמא תעשה שטויות. מה שהוא רוצה זה להפגין את מומחיותו ואת הנסיון העשיר שיש לו לעומתך, פעוט מתלהב. אין לו רעיון מעשי איך כן לעשות את זה, כי זה לא תפקידו, זה לא כלול בלימודי הממ"כולוגיה שרכש. אם כן יש לו עצה, זה בדרך כלל משהו מדכא שנועד להמחיש כמה בלתי אפשרית ובלתי כדאית הדרך, ולכן עדיף שתמשיך לשבת ולשחק בחול. הכשרתו כממ"כ נועדה רק למנוע ממך לזוז.
כל פרוייקט שתכניס אליו ממ"כ מיד ייתקע. חוק טבע. אתה מביא מישהו שיעזור על תקן מבין ענין, אבל אותו מעניין להפגין כמה הוא מנוסה, כדי שתאמר לעצמך בהתפעלות "פשששש, איזה אדם מקצועי ומלא ידע כרימון.”
בעקרון אתה אכן רוצה להיעזר בהם, במומחים המנוסים, כי עצותיהם חשובות. אבל אין לך דרך לדעת מראש מי ממ"כ ומי לא, עד שהוא מקשיב לדבריך בהבעה ספקנית, מתרווח בכיסא ואומר "תראה...” משפטים שמתחילים ב"תראה" לא יכולים להמשיך טוב. אופס, ממ"כ.
לפני עשר שנים כתבתי ספר ילדים, סתם התחלתי לכתוב כי היה לי רעיון, לא התייעצתי עם אף אחד "מה הולך היום בשוק" ואיך נכון לכתוב, כי למזלי זה לא עלה בדעתי. כתבתי. הלכתי להוצאת ספרים, הצעתי להם והם אהבו ופירסמו אותו. עד היום זה בעיניי הדבר הכי כייפי ומספק שעשיתי, בלי ממ"כים שיגידו לי כמה בלתי אפשרי להוציא היום ספר, שאף אחד לא יסתכל עליי, שזה לא רווחי ולא מעשי. שלחתי מקלדתי על פני המים. לעבודה כתסריטאי הגעתי אחרי שבמשך שנים עשיתי שטויות, שכללו עבודה כמפעיל מחשב בבנק. מה לי ולזה. התחלתי לכתוב והשאר זרם. לתסריטאים מתחילים שמתייעצים איתי ואומרים בפנים מודאגות: “אמרו לי שזו דרך ארוכה ויש תחרות קשה", אני עונה: לא יודע אם ארוכה או קצרה, אל תתייעץ עם מי שאמר לך שזה נורא קשה, כי את זה אומרים על כל דבר. יש מקום לכולם, תתחיל לכתוב, יהיה בסדר. אם אתה טוב ואם זה מה שאתה אמור לעשות, אז זה מה שיקרה.
לפעמים אנחנו מגלים את זה דרך הישבן, במצבי מצוקה. כאשר אנחנו נופלים למים וחייבים לשחות, ואין בסביבה מישהו שמרחף למעלה עם מסוק וצועק "אתה חושב שזה כל כך קל?!”. קל או לא, אתה חייב לשחות או למות. אני חושב שזו הסיבה שלכל כך הרבה עשירים יש סיפורים על בית עני והתחלה מאפס. כשאין לך מה להפסיד אתה הולך קדימה, מה תעשה. מזל, באמת, שכאשר התחלנו ללכת לא היה בסביבה איזה ממ"כ שיגיד לנו בתינוקית שוטפת "חה חה, אתה חושב שזה כל כך קל? צריך קודם ללמוד הליכולוגיה באוניברסיטה, לעבוד שנתיים כעוזר-הולך אם מישהו בכלל יסכים להסתכל עליך, לקבל רשיון הליכה עירוני ואישור ממשלתי – אל תשאל, זה לוקח שנה לפחות ורק אם יש לך פרוטקציה וזה מה-זה מסובך. ובכלל היום שוק ההליכה כבר רווי. עזוב, רד מזה.”
סע, תתקדם, לך מסביב, תמשיך, השמיים לא ייפלו ואף אחד לא יאכל אותך. יהיה בסדר. לשבת ולפנטז לא יביא תוצאות יותר טובות. הקשב להגיון הפנימי, הקשב לעצות חשובות ולא לממ"כים, ודע להבדיל ביניהם.
והעיקר – אל תהפוך בעצמך לממ"כ.
